פרשנות
מה ייגמר קודם - כוח הספיגה של העורף או הגרעין האיראני?
חיל האוויר השיג חופש פעולה בשמי טהרן, אבל בלי האמריקאים קשה להגיע לאסדרה. נתניהו קיבל הזדמנות לאתחל את מורשתו או לחזור לאופציית השיסוי המוכרת
בהדרגה מזדקקת השאלה המצמררת מכל: מה "ייגמר" קודם - כוח הספיגה של העורף הישראלי או הגרעין האיראני? כמה לילות של הרס ומוות נוכל להכיל במציאות הזו שבכל לילה יחדרו את ההגנה האווירית שלנו לפחות טיל אחד או שניים? התמונות מראשון לציון, בת-ים ורחובות מתחילות להזכיר את התמונות בעזה. חמש אוגדות מתמרנות כרגע בעזה והן לא רלבנטיות לאירוע. הצבא הירוק מחוץ לתמונה. הכוח הישראלי שנלחם באיראן כולל בשלב זה את האזרחים שמחפשים מיגון וחיל אוויר שמחפש מטרות. ואם נחזור לשאלה שהצגנו - הכרעת הגרעין האיראני לא נראית כרגע באופק. משקלול אינספור המומחים ניתן להבין שזה גם לא יקרה בלי האמריקאים. בהתערבות צבאית (עם הב-52) או בהסכם מדיני.
1. ההישג המובהק
ההישג המובהק שלא שנוי במחלוקת כרגע הוא חופש הפעולה המוחלט שהשיג חיל אוויר בשמי איראן, ובמיוחד טהרן כדברי הסלוגן שהופץ "נסללה הדרך לטהרן". החופש הזה מאפשר לנו לצוד את שלושת אלה - מטרות צבאיות (משגרים, מתקני הגנה אווירית, מפעלי ייצור, וכמובן מתקני גרעין); מטרות אנושיות (מפקדים בכירים בצבא ובמשמרות המהפכה, מדעני גרעין וגם כהני דת שנמנים על ההנהגה המדינית); תשתיות אזרחיות של נפט, גז, חשמל, שדות תעופה, נמלים וכו'. ההישג הזה מאפשר ענישה כבדה על פגיעות בעורף הישראלי. והוא מאפשר גם לאותת לאיראן שמוטב לסיים את הדרדרות חילופי המהלומות. תנאי לכך הוא הכרת שני הצדדים בכאב הגדול שבכוחו של כל צד לגרום לשני. למרבה הצער, אנו בנחיתות במשוואה הזו. ושוב, בלי האמריקאים קשה יהיה להגיע לאסדרה. ואולי היא בלתי אפשרית כל עוד תתעקש איראן לשמר לעצמה את הכוח להגיע לפצצה.
2. התלות באמריקאים
התעלומה סביב השאלה מה יעשו האמריקאים היא המפתח לפתרון הפלונטר. יש אלף גוונים של שיתוף פעולה: מעדכון ועד תיאום בפועל; מפעולה עצמאית ועד שילוב הזרועות; משיתוף פעולה בהגנה בלבד לשיתוף פעולה התקפי; שיתוף פעולה בהונאה וביצירת ההפתעה; שיתוף פעולה בבניית תמונת הסיום.
התגובה האמריקאית מתנהלת בין הכרזות פומביות הנשלחות כאזהרה לאיראן - "זה לא אנחנו, זה ישראל, ודיר-באלק מלפגוע באינטרסים אמריקאים" - ועד לשיתוף פעולה גלוי וכנראה סמוי בניהול האירוע. הנשיא דונלד טראמפ, בשיחה עם ברק רביד, נוטה לעמדה שהפעולה הישראלית רק תחזק אותו במשא ומתן שכרגע תקוע. ההערכה כרגע היא שלא נראה את הבי-52 בשמי פורדו. בלי האמריקאים אנו צפויים להמשך הסלמה ההדדית, להחלפת מהלומות שבה ניקלע לברירה קשה: איך להתאים את התגובה שלנו למהלומות הכואבות שאנו סופגים בעורף. לחשוב שעל הדילמה הזו מופקדים גם אנשים כבן גביר וסמוטריץ' רק מוסיפה לאימה, לא מפחיתה אותה.
3. הדילמה האיראנית
התקיפה היא לא רק פגיעה קשה בתדמיתו של המשטר האיראני אלא גם הוכחה לצדקת התחמשותו בנשק גרעיני. מומחים לאיראן מציגים את מניעיה: תחושת הרדיפה של המשטר והחשש להישרדותו. ואלה דווקא יתחזקו בעקבות התקיפה הישראלית. זהו מתווה שחוזר אצל כל המשטרים הדיקטטוריים, חילוניים ודתיים – הם תמיד הקורבנות, כולם רוצים בהפלתם. הסנטימנט הזה מוכר היטב גם במשטר המתהווה אצלנו, אבל זה לדיון אחר. בכל מקרה היעד הגדול, מעבר לנטרול מיידי או זמני של הגרעין, הוא שינוי המשטר באיראן. וכאן חלוקים המומחים - כמו שחלוקה התגובה העממית באיראן - בין תשואות ואיחולי הצלחה לישראל לבין התכנסות מטעמי כבוד לאומי סביב המשטר. סוג של "איראן תחילה". המשטר, וזו ההערכה, ישרוד את התקיפה ואז התמריץ שלו לרוץ לפצצה יגדל. האורניום המועשר ממתין להחלטת חמינאי להנשקה, לניסוי גרעיני להרכבה על משגר. עד כמה נעכב את התהליך הזה? עם או בלי האמריקאים? בהפצצה או בהסכם? התשובות משתנות בין שבועות לשנים, בין מומחה למומחה.
4. עזה והחטופים
מכת פתיחה, מוצלחת ככל שתהיה, היא רק פתיחה. לכל פתיחה יש המשך וסיום ובאלה אנחנו פחות מצטיינים. מכת הפתיחה מחדדת, מול מחדל ה-7 באוקטובר, את השאלה הגדולה איך זה שאנחנו כאלה טובים ביוזמות התקפיות וכאלה גרועים בשגרה הגנתית. ועוד לקח שמנפנף לנו בעזה – האם שוב אין לנו תמונת סיום למלחמה? האם נישאר רק עם האופוריה של מכת הפתיחה? ואת השאלות האלה ראוי להרחיב. בהנחה שלתחנת הסיום - השמדת הגרעין האיראני או הסכם - נגיע רק עם האמריקאים, אולי ניעתר סוף סוף לדיל הגדול שהם מציעים לנו, שכולל הצטרפות לציר האזורי שבונה כאן ארה"ב עם סעודיה ומצרים, ועל הדרך נסגור את הזירה בעזה ונחזיר את החטופים. כדי לחבר את הנקודות האלה אנו זקוקים להנהגה מדינית. לא כזו שכוללת את בן גביר וסמוטריץ'. מותר להריע לתעוזה הביטחונית-צבאית ששלחה את חיל האוויר לאיראן, אבל היא לא תחליף לתעוזה מדינית. מבחינה זו נתניהו קיבל הזדמנות לאתחל מחדש את המורשת שלו. להציג הישג גדול. הישג שלא ימחק את חרפת הטבח של ה-7 באוקטובר, אבל ייתן לנתניהו כבוד ולא רק קלון ברדתו מבמת ההיסטוריה.
5. מורשת נתניהו
ההצלחה הראשונית של התקיפה גרמה לדוברים רבים להתרפק על האחדות האבודה, על הנוסחה לפיה כשאנחנו ביחד אנחנו מנצחים וכשאנחנו קרועים אנחנו חוטפים. הרומנטיקה הפליגה רחוק יותר: נזנח את ההפיכה המשטרית ונלך בהסכמה לבחירות. גם בתקופה המאתגרת הזו אסור לשכוח את שני אלה: את החטופים ואת ההבנה שהאיום הגדול ביותר על מדינת ישראל היא חיסול הדמוקרטיה.
והשאלה הגדולה היא האם נתניהו ינצל את ההזדמנות לאתחל מחדש את מורשתו או שיחזור לאזור הנוחות המוכר שלו - שיסוי נגד הדיפ סטייט, מערכת המשפט, התקשורת, השמאלנים והערבים. בקמפיינים תמיד משתלם ללכת על השלילי, זה כלל הברזל שמנחה את נתניהו מאז שנקשר למורו ורבו היועץ ארתור פינקלשטיין. אם לא יוכל לתרגם את איראן לנכס אלקטורלי, אם לא יוכל להוכיח ולשכנע שחיסל את הגרעין האיראני, אם יסרב להצטרף לקואליציה האזורית מפחד המחיר שיצטרך לשלם לכהניסטים בממשלתו - הוא יחזור לאופציית השיסוי שתמיד עבדה עבורו.
