"אין לי שום קשר לכסף. אני עוסקת רק בלתקן את העולם"
סיון סבג זלנסקי חיה בקיבוץ ברמת הגולן, רואה שליחות בקידום אמנות ישראלית, ממייסדי אגודת הידידים הצעירים של מוזיאון ת"א וכעת אוצרת ביתן ביריד צבע טרי, שנפתח היום ("אמרתי: אני משלמת הכל, רק בואו נעשה את זה"). רק אל תגידו שזה בזכות אביה, איש העסקים ואספן האמנות דורון סבג
סיון סבג זלנסקי נולדה לתוך האמנות וגדלה בתוכה, והיא חלק בלתי נפרד מחייה. בגיל 47 היא הספיקה כבר להציג כאמנית וידיאו ארט בגלריות ופסטיבלים, התנסתה בקולנוע והיתה יזמת שותפה בהקמת אגודת הידידים הצעירים של מוזיאון תל אביב. היא למדה צילום בבית הספר סנט מרטין לאמנות בלונדון, ובהמשך עשתה תואר שני בבית הספר לקולנוע של לונדון בתקופה שניהל אותו הבמאי מייק לי. אבל בבצלאל, במחלקה לצילום, דווקא לא הסתדרה, ואולי לא במקרה. "שרדתי שם שנה", היא אומרת, "זה היה מאוד מאוד קשה שם. לא היה שיעור שלא הזכירו לכולם מי זה אבא שלי. אני חושבת שזו היתה התעללות ממוקדת".
סבג (שזלנסקי הוא שם משפחתה מנישואיה) היא בתו של דורון סבג, היו"ר והבעלים של חברת כוח האדם או.אר.אס, מגדולי אספני האמנות בישראל. בבעלותו של סבג כ־1,400 יצירות ישראליות ובינלאומיות חשובות, ומלון הבוטיק לאמנות ארטיסט בניהול רשת אטלס. סבג, שכמו בתו התאהב באמנות ישראלית בצעירותו, תמך במשך שנים במימון תערוכות, קטלוגים וכיתות אמן, וגם כיום מוסיף האוסף להיות פעיל, ועבודותיה של הצלמת מיכל היימן מתוכו מוצגות כעת במשכנות שאננים בתערוכה חדשה.
3 צפייה בגלריה
אבא שלי (בתמונה) ואני חברים מאוד טובים, והוא חולק איתי הרבה מהדעות שלו. הוא גם מתייעץ איתי סביב האמנות"
(צילום: עדי סבג)
סבג זלנסקי מגדירה את עצמה "יועצת אמנות לעסקים ולפרטיים". היא מתגוררת עם משפחתה בקיבוץ מרום גולן ברמת הגולן המרוחקת שנות אור ממרכזי התרבות בישראל, ורואה בתמיכה ויזמות של אמנות מקומית חלק עיקרי בעשייתה. פגשתי אותה בהכנות ליריד צבע טרי שייפתח היום שבו היא אוצרת יחד עם מיטל מנור את ביתן 6 במתחם האמנות, שבו יציגו אמנים מקומיים.
העשייה האמנותית הגיעה אלייך באופן טבעי, כמי שגדלה בבית עם המון אמנות ושמתעסקים בה כל החיים?
"אבא שלי, כתורם וכאספן, הוא דמות מאוד חשובה לאמנות הישראלית, ואמנות זו גם האהבה שלי. אין לי שום דבר אחר בראש חוץ מאמנות. חונכתי מגיל אפס שאם יש עכשיו תערוכה של קארוואג׳ו ברומא, ויש לך היכולת הכלכלית לכך, את טסה לראות אותה, או את ורמר באמסטרדם או את לוסיאן פרויד בלונדון. ואם אני כבר ברומא, אז אני אעדיף לרכוש מהלב יצירות, לא בלנסיאגה.
"כל הקריאה שלי, הספרים שלי, הם רק על אמנות. זה לא קשור רק לאבא שלי, אלא גם לחבר׳ה שהקיפו אותי בילדות, אדם ברוך (העיתונאי והסופר המנוח שהיה גם מבקר אמנות - י"ש), הצלם גדי דגון ז"ל והאמנית מיכל רובנר שמכירה אותי מילדות. הייתי משחקת עם החמור שגידלה במשך שעות. הכרתי את כולם, את הצלם מיכה ברעם, את האוצרת שרית שפירא ומנהל מוזיאון תל אביב מוטי עומר שגם כבר לא איתנו. אצלו הייתי יושבת שעות במשרד. אלו היו האושיות הכי גדולות של האמנות הישראלית כשגדלתי".
"להיות תקועה על הר געש רדום"
היא מבהירה שאין לה קשר לפעילות העסקית של אביה. "אין לי שום קשר לכסף. אני בן אדם שמתעסק רק בנפש, בהצלה, בפעילות חברתית ובזכויות בני אדם ובעלי חיים", היא אומרת. "אני עוסקת רק באיך לתקן את העולם, וכסף לא מעניין אותי. אולי בגלל זה אני קבוע עם מכנסי שרוואל ובירקנשטוק. יהלומים? לא מעניין, זה מגיע מהתעללות בילדים באפריקה. ולכן אני גם לא אקנה בחו״ל, כי אנחנו צריכים עכשיו לעזור לישראלים - אז אני אקנה ממעצבים ישראלים ואמנות ישראלית, גם אם היא עולה כפליים, כי כולנו בעצם עוברים כרגע עונש קולקטיבי".
אל רמת הגולן הגיעה בגלל בן זוגה פבל זלנסקי, צלם וידיאו וחדשות. "זה היה החלום שלו, הוא היה נוסע לטיולים בגולן עם משפחתו כילד", היא אומרת. "היום אני יודעת שהחלום שלי הוא לפתוח מרכז אמנות בגולן. בתקופת הקורונה החלטנו כמו הרבה אחרים לצאת מהעיר לצפון, וקנינו שם בית. בתל אביב אתה רודף אחרי עצמך, ומנסה להספיק משהו, עד שבסוף אתה לא יודע להסביר מה אתה מספיק - אלו חיים מאוד קיצוניים. בגולן, כשאתה תקוע על הר געש רדום ובחמש הכל נסגר, פתאום יש לך זמן לילדים, ויש חברותא, זה פשוט משהו אחר.
"אני בן אדם שהוא כמה דמויות במקביל, וזה מסתדר לי טוב. הדמות בתל אביב היא זו שקשורה לאמנות ולאמנים, אלו החברים שלי. ומצד שני, כשאני עולה למעלה לגולן, להיות עם הילדים ועם העזים והכלבים שלי, אז זה שוב אחרת. אני מתמלאת שם בכוחות, זה כמו לטוס לסדנת ויפאסנה, להתמלא ולחזור".
וכאספנית בעצמך שחיה את עולם האמנות, אילו עבודות תלויות אצלך ברמת הגולן?
"זו באמת בעיה קשה. כמי שחיה על הגבול, כרגע אני לא יכולה לתלות בבית שום דבר מהאוסף שלי. ברגע שיש אצלנו אזעקה ונופלים טילים, זה מעכשיו לעכשיו, אין זמן להתפנות בכלל, לא תמיד יש זמן אפילו להגיע לממ"ד. הבאתי דברים שאני חולמת לתלות בבית, כמו עבודות הצילום של אורי גרשט, ציור נוף של אלי שמיר, וצילום הסוס והשטיח של טל שוחט, אבל אני לא אקח את הסיכון, ולא אסכן את היצירות, אז כרגע הן מאוחסנות. זה באמת קושי עבורי, כמי שגדלה בבית שהכיל אוסף מוזיאלי. הגבול עדיין לוהט ואנחנו במצב של פינוי מיידי. הצבא מגן לי על הבית, אבל אתמול נכנסו אליי הביתה חיילים לעשות תרגול לחדירת מחבלים. ככה זה כאן, זה לא בצחוק. צריך להבין שזו השכונה שלנו".
"לא מצאתי עצמי כיוצרת"
סבג זלנסקי סייעה בהקמתה ב־2016 של אגודת הידידים הצעירים של מוזיאון תל אביב והיום היא ממלאת מקום היו"ר. בשנת 2024 תרמה האגודה לתערוכות במוזיאון חצי מיליון שקל. היא מסבירה שהקמת האגודה היתה רעיון של אביה על רקע משבר אישי שעברה בעקבות פרידה מבן זוגה (בהמשך הם חזרו לחיות יחד). "בתקופה שחיינו בנפרד, לא מצאתי את עצמי כיוצרת, הייתי במין כאוס. אבא שלי ראה את זה. אנחנו חברים מאוד טובים, והוא חולק איתי הרבה מהדעות שלו. הוא פעיל בכל החלטה שאני עושה. הוא גם מתייעץ איתי סביב האמנות, זה קו שמאוד מחבר אותנו", היא מספרת.
"הוא אמר לי שצריך לקחת את דור ההמשך של המשפחות שמשפיעות בתחום התרבות, כמו אליטל וג'ייסון אריסון (בנה של שרי אריסון ורעייתו - י"ש) ואחרים ולהתחיל לבנות משהו חדש, שיהיה הפנים החדשות של מוזיאון תל אביב לאמנות. להנגיש עבורם את האמנות. הכסף שמתקבל מאגודת הידידים הצעירים לא מושקע ברכישות של המוזיאון, אלא מגיע לאמנים עצמם ולתערוכות שלהם במוזיאון. כמו מקרה האמנית רות פתיר שבאמצעות הכסף מאגודת הידידים הצעירים תמכנו בתערוכה שלה, 'ארץ אֵם, שמוצגת עכשיו".
את האוצרת מנור, שותפתה לתערוכה בצבע טרי, פגשה בהפגנות בבלפור בירושלים ויחד הן הקימו משרד בוטיק לייעוץ אמנותי. זאת השנה השנייה שבה הן משתתפות ביריד. "הכרנו בפעילות של העמותה האקטיביסטית בונות אלטרנטיבה. אני מעריכה אותה מאוד מבחינה מקצועית. מכיוון שאני עצמי לא אוצרת וגם לא מתיימרת, אני מעריצה אותה. היא גילתה שאני לא בן אדם מפונק, הבת של, אלא סוס עבודה בעצמי ונוצר בינינו קליק מטורף. היא זו שהכירה לי את סופי ברזון מקאי, אוצרת גלריה בארי, ואת אסנת בן דב, האמנית שהציגה כשהגלריה נשרפה שם ב־7 באוקטובר. היא גם הציעה שניצור תערוכה בצבע טרי הקודם, לפני שנה, שתציג את האמניות הללו ואחרות. אמרתי לה 'אני משלמת הכל, רק בואו נעשה את זה׳, וכך היה".
השנה הן מציגות ביריד שוב יצירות של ברזון מקאי, הפעם עבודות חדשות שקשורות בילדותה ובחיות, כלים שבורים של איריס נשר שעובדת בקרמיקה, אובייקטים העשויים מספרים של הפסלת כרמל אילן, יצירות של דנה מנור כהן שציירה על ספרים ישראליים ישנים נופים שראתה כשהיתה בכיתת הכוננות של טבעון, וכן יצירות של האמן הדתי הצעיר והמבטיח דידי כליפה, שהעבודות שלו מערערות על גבריות ונשיות ודתיות מול חילוניות.
"בעיניי, מעל הכל, החשיבות העליונה של צבע טרי היא בהנגשת האמנות הישראלית, ובאופן שהוא ממציא את עצמו כל פעם קצת מחדש, במיקום מפתיע אחר, ובכמות של עשרות אלפי מבקרים. זה כמו לקבוע דייט עם כל כך הרבה אמנים ויוצרים. קיבלתי פניות להקים יריד אקסקלוסיבי יותר, אבל אמרתי שלדעתי לא צריך כרגע. זה ממילא מורכב - גם פוליטית, גם תקציבית, וגם ביטחונית. ישראל היא עוד לא לונדון".
