ההווה בטהרן
"אין אזעקות, אין מקלטים, אין הנחיות, רק פחד ובלבול מבעיתים"
ר' בקושי מסוגלת לדבר. היא מרותקת למסכים בדירתה בדבלין מאז יום חמישי לפנות בוקר, עוקבת אחרי ההתפתחויות באיראן מולדתה, חרדה לגורל יקיריה שחיים בטהרן. "לא ישנתי כבר יותר משלושה ימים", היא כותבת לי ביום ראשון אחר הצהריים. "האינטרנט שם מתנתק לעתים קרובות, כך שלפעמים צריך לחכות שעות כדי לשמוע מהמשפחה והחברים, ובינתיים אני ניזונה מדיווחים חדשותיים רעים. כל המשפחה שלי וחברים שלי עדיין שם, וגם הלב שלי. ועכשיו העיר שלי, הקהילה שלי, תחת הפצצה. התחושה היא של עצב ופחד עמוק. פצצות נופלות ואזרחים תמימים רבים נהרגים או נפצעים".
תשע שנים חלפו מאז שעזבה את טהרן, והימים האלה קשים לה מאוד. לא רק בגלל התמונות מאיראן, אלא גם לנוכח התמונות מישראל. "במזרח התיכון האיראנים הם למעשה בין הבודדים שתומכים בכם, רואים את זה ברשתות החברתיות", היא מסבירה. "לעם האיראני אין שום בעיה איתכם — אלה הממשלות שיש להן בעיה זו עם זו".
ולאיראנים יש בעיה עם הממשלה שלהם. רבים מהם ממתינים לנפילתה, ודאי אלה שגלו ממולדתם. ר' (34), כמו גולים רבים, פעילה מאוד במחאות נגד משטר האייטולות, ומעידה על תסיסה גם בקרב מי שעדיין חיים במדינה. "לרפובליקה האסלאמית לא אכפת מאיתנו באופן שבו לממשלה שלכם אכפת מכם", היא מסבירה. "הם אפילו לא מזהירים כשהמטוסים הישראליים טסים מעל שמי איראן. אין מקלטים, אין הנחיות. זה שובר את הלב לראות אנשים חיים ככה — הם לא יודעים מה לעשות. בטהרן חיים כ־10 מיליון בני אדם — וכשהצבא הישראלי מורה להם להתפנות מאזור המגורים שלהם לרובם אין מושג איך ולאן. יש רק פחד ובלבול בכל מקום. זה מבעית".
ולצד הפחד היא אומרת שיש רגשות מורכבים יותר, גם במולדת. "רבים מאיתנו שמחו כשבכיר במשמרות המהפכה נהרג בהפצצות הישראליות, כי הוא היה טרוריסט שדמם של איראנים תמימים רבים היה על ידיו, בייחוד במחאה של השנים האחרונות".
מוחמד בם: "הצהרות ישראליות על כך ש'אזרחים בטהרן ישלמו את המחיר' מחזקות את התעמולה של המשטר ועלולות לדחוף האנשים להגן עליו. שינוי חייב לבוא מהעם, וכדי שזה יקרה השמים צריכים להיות נקיים מפצצות"
2 צפייה בגלריה
הפצצת בניין רשות השידור בטהרן, השבוע. "הרשות משדרת פרופגנדה ודורכת על העצבים של הציבור"
(צילום: Stringer/Getty Images)
העתיד של איראן
"אם יהיו הרבה הרוגים, השנאה תופנה לישראל במקום למשטר"
"הרגשות מעורבים — פחד, תקווה ושנאה כלפי המשטר", מספר מ' (33), שהיה עיתונאי באיראן וכיום חי בארמניה. "אני חושש לחייהם של המשפחה והחברים שלי באיראן. זו לא המלחמה שלנו, זו המלחמה של המשטר, והאיראנים שונאים את המשטר הזה. אני מקווה שהוא יקרוס, בתרחיש דומה לזה שקרה למשטר של סדאם חוסיין בעיראק. הדרך לשם כמובן מאוד ארוכה וקשה, כי אנחנו מתמודדים עם משטר דתי מאוד".
מה המורכבות בדרך לתרחיש כזה?
"המצב הנוכחי באיראן כל כך מסובך. הציבור האיראני מפולג מאוד: יש מיעוט שתומך במשטר; יש אנשים שלא תומכים במשטר אבל אומרים: 'ארצנו הותקפה'. המשטר מנצל את הסנטימנט הפטריוטי הזה כדי ללבות שנאה נגד ישראל, ולרוע המזל חלק מכלי התקשורת דוברי הפרסית שמחוץ למדינה, למשל BBC Persian, עוזרים לתדלק את הנרטיב הזה. ומנגד ישנם תומכי ישראל, או כאלה שלכל הפחות נשארים ניטרלים. רבים מהם רוצים זה זמן רב שהמשטר ייפול, אך עדיין פוחדים להפגין. רק הבוקר (שני) המשטר הוציא להורג את איסמעיל פקרי, שהואשם בריגול עבור ישראל. ואם לא די בכך, חלקים מטהרן הרוסים ואנשים מנסים להימלט מהעיר, ואני חושש שמספר ההרוגים ההולך וגדל עלול להוביל לשנאה מוגברת כלפי ישראל — במקום כלפי המערכת שיצרה את האסון הזה".
מספר ההרוגים באמצע השבוע כבר גבוה מ־200, כך שהפחד גובר, ולא רק לחיי אדם. יש משהו גדול יותר שמרחף באוויר, ועולה בין השורות בשיחות השונות ש"מוסף כלכליסט" קיים השבוע עם גולים איראנים. "אני כבר לא באמת מפחד משום דבר — גם כי אני איראני, וגם כי עברתי דברים בכלא של הרפובליקה האסלאמית שהפכו אותי מחוסן אישית לפחד", מסביר מוחמד בם (35), משורר שהיה אסיר פוליטי בארצו, נחטף בידי המשטר ועונה, ברח לפני כעשור וכיום חי בפריז. "אבל הסכנה לאזרחים, גם באיראן וגם בישראל, מטרידה אותי מאוד".
מעבר לסכנות המובנות מאליהן, בם מצביע על האיום הנוסף הגלום במצב וברטוריקה שמלווה אותו, סביב אותה נקודה שגם מ' ציין. "הרפובליקה האסלאמית מתייחסת לכל ישראלי, חייל או לא, כאל אויב שיש להשמידו — אבל גם הצהרות ישראליות על כך ש'יש לגרום לאזרחים בטהרן לשלם את המחיר' הן בעייתיות מאוד. אמירות כאלה מחזקות את התעמולה של המשטר ועלולות לדחוף חלק מהאנשים, גם אם זמנית, לעמדה שמגינה עליו. כשהאזרחים נמצאים תחת איום, החשיבה שלהם עלולה להפוך לריאקטיבית ומבולבלת. אם שינוי משטר הוא המטרה, ההצהרות על כך שאזרחי טהרן ישלמו את המחיר פועלות הפוך. שינוי חייב לבוא מבפנים, מהעם, ברחובות. וכדי שזה יקרה השמים צריכים להיות נקיים מפצצות. אנשים לא יוצאים להפגין כשיש מטוסי קרב מעליהם. ואם זה לא יקרה, התוצאות יהיו הרסניות — בכל פעם שהרפובליקה האסלאמית שורדת משבר היא נהפכת לאכזרית יותר. היא מבצעת יותר הוצאות להורג ומחזקת עוד יותר את שליטתה באנשים. זו אחת הדאגות הגדולות ביותר שלי".
המגמות האלה עולות גם בכתבה נרחבת שפרסם השבוע המגזין האמריקאי "האטלנטיק" והתבססה על שיחות עם אזרחים באיראן. "אפילו פעילים נלהבים נגד המשטר התקשו לתמוך במתקפות הישראליות. חלק מהם בירכו על הריגתם של בכירי צבא בשעותיה הראשונות של המתקפה, אך מאז האווירה השתנתה", בין השאר בעקבות מותם של אזרחים, והמגזין מפרט את סיפוריהם של כמה מההרוגים. בהמשך הכתבה מובהר גם הקושי להתנגד למשטר בעת הזאת, למשל: "אני מתנגדת לרפובליקה האסלאמית ולחמינאי בכל הווייתי", אמרה אקטיביסטית איראנית בת 24. "השתתפתי בהפגנות רבות במסגרת התנועה שנקראת 'אשה, חיים, חירות'. אבל עכשיו אני אפילו לא יכולה לחשוב על המשטר או על הפיכה נגדו. אני מפחדת. אני מודאגת. אני חוששת לחיי ולחיי כל הסובבים אותי".
ובכל זאת, דמויות בולטות בתנועה למען דמוקרטיה באיראן כבר התבטאו פומבית הן נגד המלחמה והן נגד המשטר. מתא המאסר שלו בבית הכלא הידוע לשמצה אווין שבטהרן, הפעיל הרפורמיסטי וסגן שר הפנים לשעבר מוסטפא טאג'זאדה גינה את התקיפות הישראליות וקרא להפסקת אש מיידית — אך גם קרא ל"מעבר שלו לדמוקרטיה" באיראן. כלות פרס נובל לשלום שירין עבאדי ונרגס מוחמדי ועוד חמישה פעילים מוכרים — כולל הבמאי ג'עפר פאנאהי, שסרטו החדש זכה בחודש שעבר בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן — פרסמו קריאה להפסקת המלחמה וגינו את תקיפת האזרחים מצד ישראל וגם מצד איראן. בהצהרתם גם דרשו לעצור את העשרת האורניום ולעבור למשטר דמוקרטי.
מוחמד בם. "בכל פעם שהרפובליקה האסלאמית שורדת משבר היא נהפכת לאכזרית יותר. זה מדאיג מאוד"( צילום: Nazanin Bamm)
אזין שומצר. "הקשר בינינו האיראנים הוא דרך הזיכרון, יש לנו חוויית ילדות משותפת, והיא עצובה"( צילום: באדיבות המצולמת)
היחס לישראל
"אני אסירת תודה לביבי, הוא פועל למען העם שלנו"
מאבקם של איראנים למען דמוקרטיה מלווה תמיד בשאלת היחס לישראל. רבים מהגולים, כאמור, פעילים במחאות השונות. ר', למשל, הפגינה עוד בטהרן במחאת הענק שהחלה ביוני 2009, לאחר שתוצאות הבחירות במדינה זויפו כדי להבטיח כהונה נוספת לנשיא מחמוד אחמדיניג'אד. בספטמבר 2022, בדבלין, ר' היתה חלק מהמחאה הכלל־עולמית שפרצה אחרי שמהסא אמיני נעצרה, עונתה ונרצחה בידי משמרות המהפכה רק כי לא לבשה את החג'אב שלה כראוי.
והשבוע ר', כמו מ', כמו עוד עשרות גולים איראנים, ביקשו להביע את תמיכתם בישראל, וכתבו הודעות אישיות לאמנית שירה ברזילי, המוכרת בכינוי Koketit. יש לה יותר מ־600 אלף עוקבים באינסטגרם, וכשהיא שיתפה השבוע חלק מהודעות התמיכה שקיבלה הן נהפכו לוויראליות. אבל השמות נשארו חסויים. "אני יכולה להעלות תכנים ברשתות החברתיות נגד המשטר באיראן בפתיחות, אפילו להתראיין על זה ב־BBC — אבל להתראיין לתקשורת הישראלית זה עניין אחר לחלוטין. המשטר יאשים אותי בריגול ויעצור את אבי, שעדיין חי ועובד בטהרן", מסבירה ר', בעצמה דמות מוכרת באינסטגרם בקרב הגולים האיראנים.
לא רק ראיונות גלויים לתקשורת, אפילו תקשורת חברית שנוגעת לישראלים מפחידה את הגולים. ר', למשל, שומרת על קשר עם חברה יהודייה שחיה באיראן, אבל נזהרת בשיחות איתה. "יש לה משפחה בתל אביב, אבל בכל פעם שאנחנו מתכתבות אני שואלת אותה מה שלום המשפחה שלה באמריקה — ברור לנו שיש קודים שונים שצריך לנהוג לפיהם בכל מה שנוגע לישראל. זה אומנם רק ביני לבינה, אבל את אף פעם לא יכולה לדעת מי מנטר את השיחות שלך".
גם מ' מסביר שלהתנגד למשטר זה דבר אחד, מסוכן בפני עצמו, ולעשות זאת בתקשורת הישראלית זה דבר אחר לגמרי. הוא עזב את איראן בקיץ שעבר לאחר שהוציא ספר שנקרא "מעבר לשנאה"; הספר — שעליו הוא חתום בשם בדוי — מתבסס על חליפת המכתבים של מ' עם הכותבת הגרמנייה־ישראלית קתרינה הופטמן־ג'יבוטרו מאז 7 באוקטובר. "אם המשטר באיראן יזהה אותי מצפה לי עונש מוות", הוא אומר בפשטות, "וגם אמי עדיין חיה במדינה. רבים מחבריי מפחדים לשמור איתי על קשר מאז שהספר פורסם, הם ניתקו מגע".
ובכל זאת, יש מי שמתראיינים בשמם. בשני בלילה, רגע אחרי עוד אזעקה בגוש דן ושני רגעים אחרי שצה"ל תקף את רשות השידור האיראנית, שוחחתי בזום עם ד"ר הסאן ג'לודארי (30). הוא למד רפואה בטהרן, עזב לפני יותר משלוש שנים, וכעת עושה פוסט־דוקטורט בביולוגיה בדאלאס, טקסס. והוא התגייר, ודובר עברית שוטפת וחפה ממבטא.
מאיפה החיבור ליהדות, לעברית, לישראל?
"הסקרנות שלי כלפי ישראל התחילה כשהייתי ילד בן 8-7, כשראיתי בטלוויזיה האיראנית פוליטיקאים ישראלים מדברים עברית. אחרי כמה שנים התחלתי ללמוד עברית בעצמי, לבד — קניתי ספרים, צפיתי בסרטים וסדרות. דרך השפה למדתי גם על התרבות והדת, והרגשתי שייכות. עם הזמן גם התחברתי לישראלים, כשטיילתי בחו"ל, וראיתי דמיון מפתיע בין ישראלים לאיראנים. בשנותיי האחרונות באיראן גם לימדתי שם עברית".
זה לא מסוכן?
"זה אסור ומסוכן, ואולי בדיעבד היה לי מזל שיצאתי בזמן. כשהגיעו אליי אנשים שרצו ללמוד עברית היו לי פילטרים נוקשים מאוד לסינון התלמידים כדי לא להסתכן".
ועכשיו, בתוך המלחמה, הוא מאמין שאנחנו נמצאים רגע לפני שינוי המשטר, ובפתחו של גשר לחיבור בין ישראלים לאיראנים. "כולם באיראן צפו שהמלחמה הזאת תגיע, אבל רוב הצעירים אף פעם לא חוו מלחמה ולכן כרגע הם מבוהלים ועדיין לא מבינים שזו הזדמנות להתנגד למשטר", הוא אומר. "זה תהליך איטי. יש דברים שישראל עושה שעוזרים — למשל הפגיעה ברשות השידור, שזה צעד גדול שתומך בעם האיראני, כי הרשות משדרת פרופגנדה ודורכת על העצבים של הציבור. מה שהעם רוצה יותר מכל זה חיסולו של המנהיג — וזה מה שיבנה קשר חזק בין שני העמים. במקביל יש דברים שליליים שישראל עושה שלא יעזרו, כמו ההצהרה על פגיעה באזרחים — זה לא טוב לא לישראל ולא לעם האיראני. אבל אני מבין שאם ישראל לא היתה תוקפת עכשיו, בעתיד היה קורה משהו חמור יותר".
בהקשר של היחס של תושבי איראן כרגע לישראל הוא אומר: "אנשים שם לחוצים, בין השאר משום שהם לא יודעים אם שכן שלהם במשמרות המהפכה ומה מחביאים מתחת לבניינים. ורבים תקועים באמצע — שנים הם נלחמו במשטר, ופתאום נופלים עליהם טילים. זה מבלבל אותם, אבל עם הזמן הם יחליטו אם להמשיך להילחם במשטר. ישראל יכולה להחליש את המשטר ולמנוע איומים, אבל הפלתו תבוא רק מהעם עצמו — גם אם ישראל תהרוג את המנהיג, העם יצטרך לצאת לרחובות. אחרת פשוט יבוא במקומו מישהו אחר כמוהו".
לסנטימנט החיובי כלפי ישראל בקרב גולים איראנים נלווית לפעמים זווית מפתיעה, של הערצה לבנימין נתניהו. אחת הגולות שאיתן שוחחתי אף ביקשה לוודא שכלי התקשורת שבו תתפרסם הכתבה אינו "מתנגד לנתניהו", משום ש"זה הדבר החשוב לה ביותר". רוח דומה עולה גם מהשיחה עם אזין שומצר (39), פוליטיקאית במועצת מחוז שטוטגרט מערב מטעם המפלגה הדמוקרטית החופשית של גרמניה (FDP). "אני אסירת תודה לביבי, כי מה שהוא עשה אינו רק למען העם בישראל, אלא גם למען העם שלנו. רבים מאיתנו שמאמינים בקארמה אומרים שאולי הוא פועל בשם שני השאה האחרונים של איראן — כי אף אחד לא עזר לנו כמותו. אני חיה בגרמניה והפוליטיקאים כאן רק מדברים על לעזור לאיראנים אבל בפועל לא עושים כלום. הם עוזרים לפליטים שמגיעים מאיראן לזכות בחיים טובים יותר ובהזדמנויות תעסוקתיות שוויוניות, אבל בכל מה שנוגע לאיראנים על אדמת איראן אין להם מה להציע".
בין שהם מעריצים את נתניהו ובין שלא, בין שהם נאחזים בתקווה או שקועים בחרדה, על כל השיחות עם הגולים האיראנים נסוכים הגעגועים. אבל אלה תמיד געגועים מורכבים. "אני עדיין שבורת לב מהעזיבה", אומרת ר'. "זו תחושה כואבת — לדעת שהסיבה היחידה לכך שיש לך חיים אחרים היא משום שהתמזל מזלך לעזוב. צעירים איראנים רבים כמוני עזבו לא כי הם לא אוהבים את המדינה שלהם, אלא בגלל איך שנראו החיים ברפובליקה אסלאמית, עם הגבלות על חופש המחשבה, חופש הבחירה, בנקים תחת סנקציות, החובה ללבוש חג'אב. אני עזבתי את איראן משום שהיה לי קשה מאוד לחיות כאשה. החיים היו מאבק תמידי נגד הגבלות שאינן קשורות בשום אופן לאמונות או לזהות שלי. אני ורבים אחרים לא עזבנו כי רצינו לברוח מאיראן, אלא אולצנו לעזוב את החיים שהמשטר גנב מאיתנו. הגוף שלנו מחוץ למדינה, אבל הלבבות והנשמות שלנו עדיין שם. וזה אחד הדברים שהכי קשה לחיות איתו".
גם אצל שומצר הגעגועים אינם מטשטשים את הקושי שליווה את חייה. "גדלתי בצפון איראן, בפרובינציית מזנדראן, שהיא מרכז לקהילה הבהאית, ורבים מחבריי היו בהאים או יהודים. מזג האוויר שם אירופי טיפוסי, האוויר נקי ותמיד יורד גשם. בימים גשומים המורים אסרו על חבריי היהודים והבהאים לצאת לחצר בית הספר כי 'הם מלוכלכים', ואסרו עלינו לקחת מהם שוקולדים או דברים אחרים מאותה סיבה.
"אף אחד לא בוחר את מקום היוולדו", היא מזכירה לסיום. "אני חושבת שזה יותר פילוסופי, הקשר בינינו האיראנים הוא דרך הזיכרון, יש לנו חוויית ילדות משותפת, והיא עצובה. ומשום כך אנחנו רוצים לקבל בחזרה את איראן למען דור העתיד שלה, הילדים האיראנים של היום ומחר".
