1 ביום ראשון ב־10 בבוקר, קצת יותר משבע שעות אחרי הנפילה, הגעתי לשוק ברחובות. חלק מהחנויות שנפגעו כבר היו סגורות בקרשים, ומי שעוד לא סגר היה עסוק בפינוי הסחורה שלו לרכבי הובלה. לרובם לא היה כוח לדבר איתי, אחרי שעות של פינוי ההריסות. המעטים שכן הסכימו לענות לכמה שאלות אמרו שהם עדיין מחכים לאנשי מס רכוש, ושהקרשים הכרחיים נגד בוזזים.
הופתעתי. במצב הנוכחי, באמצע מלחמה שלא ידענו כמותה, מי יבוא לבזוז מספרה או טמבורייה או משרד תיווך שנפגעו? אבל יממה לאחר מכן, כשהסתובבתי באזור הנפילה בבת ים, חלפו על פניי שני דיירים שחילצו קצת חפצים אישיים מהדירה ההרוסה שלהם. כשאחת השוטרות במקום שאלה אם הם הצליחו להוציא הכל הם צרחו עליה במלוא גרון, במלוא התסכול, שבמקום לשאול אותם שאלות מטומטמות, מוטב היה שתתפוס את הבוזזים שגנבו להם את כל התכשיטים מהדירה.
על אדמת איראן כוחותינו פועלים בתיאום מושלם במבצעים מרהיבים. על אדמת בת ים יותר מדי גופים פועלים יחד, אף אחד לא מתזמר את האירוע, והוא יוצא משליטה
2 השכונות שנפגעו ברחובות ובבת ים הן שכונות ישראליות מאוד, מבחינת התושבים, מבחינת הסביבה. בתים של שנות השבעים, תריסולים, חניות בין עמודים. הם עוד עומדים, אחרי הפגיעה, אבל על העוקם. בבקרים שאחרי, מיליוני רסיסי זכוכית היו פזורים בכל מקום — על הכבישים, על המדרכות, על ראשי הניצולים. דלתות התעקמו, חלונות יצאו ממקומם. פה ושם איזה דגל ישראל קרוע סירב להיכנע. עדויות אילמות להלם.
הרחובות עצמם היו גדושים אנשים. מהנדסים של חברת חשמל, עובדי עירייה, שוטרי מג"ב, מאבטחים אד הוק בווסטים צהובים מרושלים שכמו נקנו בחנות סטוק, צלמים, פוליטיקאים, מתנדבים. כולם הלכו הלוך ושוב, ירדו במורד הרחוב וחזרו. בלגן. ובין כולם בלטו עובדי מס רכוש. הווסטים שלהם נראו מקצועיים, עם כיתובים מסודרים, הם נשאו קלסרים, ובעיקר ניסו לשמור על קור רוח בין המוני האנשים שעטו עליהם.
ברחובות, ביום ראשון ב־10:30, מפלס העצבים בזירה הגיע לשיאו. אחד התושבים צעק על אנשי מס רכוש שהוא לא מוכן בשום אופן שהם יתחילו את סקירת הדירות בבניין שלו מלמעלה. הוא גר בקומה הראשונה, והוא דרש שיתחילו מהדירה שלו. תושבת אחרת צעקה שאף אחד לא מתייחס לאבא שלה, בן 80, דמנטי, שלא יכול לחזור לדירה שלו. היא רצתה שיגיעו אליו מיד ויפנו אותו. בעלי העסקים שברחוב הביטו בכל זה מהצד, בדממה, וידעו — הם האחרונים שיגיעו אליהם.
עבודה כפוית טובה יש לאנשי מס רכוש. תמיד יבואו אליהם בטענות, תמיד יאשימו אותם שהם קמצנים, שהם מתייחסים לכולם כאל שקרנים, שהם עובדים לאט מדי, שהם לא נותנים יחס מספיק טוב. אבל האמת אחרת. קודם כל — היקף הנזק מפגיעות טילים במשקל של חצי טונה ויותר הוא הרבה מעבר למה שמישהו בכלל מסוגל לדמיין. רדיוס הפגיעה עצום. לוקח זמן לעבור דירה־דירה, עסק־עסק, ולמפות את הכל. וחשבו כמה זירות כאלה היו בימים האחרונים. למס רכוש יש 50 עובדים בשגרה, בימי מלחמה מספרם עולה לכ־350. זה עדיין מעט מאוד.
וכוח האדם המצומצם הזה עדיין מתמודד עם תביעות פתוחות מהמלחמה ה"אחרת", שמתנהלת כאן כבר יותר משנה וחצי. עכשיו הם רצים בין ערים, בין קהילה המומה אחת לאחרת. לא נראה שמתכנני המלחמה חשבו עליהם, או חשבו בכלל על היקפי הנזק האפשריים. לא נראה שמישהו התכונן לכלום מזה, שלא לדבר כמובן על הנגשת מיגון לציבור, או למשל על תוכניות להחזרת הורים ישראלים שתקועים בחו"ל בשעה שילדיהם כאן. הכל נחת על אנשי מס רכוש כמו על כולנו. לא היה להם מספיק זמן אפילו לפרסם שאלות ותשובות ברורות לציבור — למשל, מה עושה מי ששוכר דירה שנפגעה? (לידיעתכם: ממשיך לשלם לבעלי הדירה ומקבל שכר דירה חלופי ממס רכוש כדי לשכור דירה דומה). בשעה שהמוסד וצה"ל התכוננו למלחמה עד פרטיה האחרונים, שום מערכת אזרחית לא התכוננה. ובכל זאת, התרשמתי שמס רכוש הוא אחד הגופים האזרחיים שמתפקדים הכי טוב. הוא עובד. אילו כל גופי הממשלה תיפקדו כמוהו, מצבנו היה טוב בהרבה.
3 גם ברחובות וגם בבת ים, בתי הספר הסמוכים למקומות הפגיעה נהפכו למרכזי פינוי עירוניים והתמלאו ברגע בהמוני אנשים שנתקעו שם שעות, ואפילו ימים. חלק מהמפונים ישבו בשקט בחוץ, מתחת לציליות. אחרים צבאו על עמדות העירייה. אנשי מינהל החינוך ומערך הרווחה, עובדות סוציאליות, תלמידי מכינות שבאו להתנדב והציעו מים — כולם התרוצצו ממקום למקום עם הרבה כוונות טובות, ועם מעט מאוד ניהול של האירוע. היה שם פער עצום, לא רק בין הרצון ליכולת, אלא בעיקר בין ההלם הסטטי של הניצולים לאנרגיה התזזיתית של המסייעים. מצד אחד אנשים מכוסי אבק וזכוכיות שכל רכושם עלי אדמות הסתכם בבגדים שלגופם, בטלפון שבכיסם ובשקית ורודה של רמי לוי עם מברשת ומשחת שיניים שמישהו נתן להם. מצד אחר עובדים שרק רוצים להועיל, אבל מרוב בלגן מסתבכים ברגליים של עצמם. הביורוקרטיה של הכוונות הטובות כללה בעיקר רשימות אינסופיות של שמות וכתובות של בתים, מי הולך לאיזה מלון, מי לא זכאי למלון, מי הבית שלו בכלל עוד לא נבדק ולכן לא ברור אם יפונה. הוסיפו על זה את החום והלחות, ואת ההבנה שהתחילה לחלחל לאט — שרדנו טיל איראני — וקיבלתם מתכון למתח ועצבים שרק מחכים להתפרק, לא משנה על מה.
ברחובות אחד התושבים בחצר בית הספר צעק על כל מי שרק ראה, כולל עליי, שאיש לא מתייחס אליו ולא עוזר לו אף שהוא עם שני ילדים על הספקטרום ולא מבין למה לא מגיע לו פינוי למלון אחרי שביתו נפגע. בבת ים אחד התושבים ניגש אל אחת העובדות ושאל אותה איך יכול להיות שהוא עדיין לא קיבל שום הפניה למלון. היא שאלה מה הכתובת שלו, ואחרי שענה השיבה שהוא חייב קודם לקבל אישור ממס רכוש. הוא היה מבוגר, ניכר ששפת אמו אינה עברית (כמו רבים מתושבי השכונה), אז הוא ביקש שתחזור על התשובה. "מס רכוש! מס רכוש!", היא צעקה עליו, וסימנה לו שיחזור לשבת מתחת לצילייה. גם הכוונות הטובות נשחקות מתישהו. כולם מותשים.
כך שלא רק ההכנה, גם הביצועים בחזית האזרחית עומדים בניגוד גמור לנעשה בחזית הצבאית. על אדמת איראן כוחותינו פועלים בתיאום מושלם, מציגים מבצעים חלקים ומרהיבים. על אדמת בת ים, או רחובות או פתח תקווה וכן הלאה, יותר מדי גופים רשמיים מנסים לפעול בתא שטח אחד, מול אוכלוסייה פגועה, מרוטת עצבים, וכשאין אף אחד שמתזמר את האירוע, הוא יוצא משליטה מהר.
4 אני לא רוצה רק להיות שלילי. ראיתי בשטח גם הרבה נקודות אור. למשל, המתנדבים המקסימים של עמותת עושים שכונה, שהוקמה בזמן הסגרים של הקורונה ומסייעת לשכונות חלשות להתרומם במגוון דרכים.
למשל, יוזמת עיר מקלט, להשמשת מקלטים ישנים. כן, אלה בבניינים של פעם שערכנו בהם מסיבות כיתה, אלה עם שיפוע הבטון החיצוני שהיינו מתגלשים עליו עם חתיכות קרטון, אלה שברבות השנים הוזנחו, נהפכו למחסנים, למאורות סמים, נתפסו בידי עבריינים. בשכונות חזקות יחסית או בבניינים עם הרבה משפחות צעירות בדרך כלל הדיירים עצמם מנקים את המקלטים ומביאים אותם למצב ראוי לשימוש. באזורים אחרים זה מסובך, ולשם מגיעים המתנדבים של עושים שכונה. בימים האחרונים הם חברו לרשויות המקומיות כדי למפות מקלטים כאלה והתחילו לנקות ולסדר אותם, אחד־אחד, בהתנדבות. פגשתי כמה מתנדבים שלהם במקרה בבת ים, תלמידי מכינה מרחבי הארץ עם ברק בעיניים ששמור לצעירים אידאליסטיים, אנשים שהם הטוב ביותר שיש לנו להציע, האנשים שיכולים להצמיח כאן חברת מופת. קרן של אור בתוך כל האבק.
זו רק עוד יתד בתשתית האזרחית המרשימה שנוצרה כאן בשנתיים האחרונות. השבוע ראינו אותה גם במתנדבים שבישלו למפונים, בתרומות של ציוד בסיסי, בשינוע ובחלוקה, בהתארגנויות קהילתיות סביב מקלטים ציבוריים, באנשים שהעמידו את דירותיהם הריקות בחינם לטובת מפונים או מי שחיים בדירות ללא מיגון, במתנדבים שנחלצו לעזרת בעלי חיים, בכל מקום. התשתית הזאת חזקה כל כך שהיא יודעת להיכנס לפעולה בכל פעם שמצב החירום הרגיל מסלים, אבל היא גם משהו בסיסי מאוד אצלנו. והיא נקודת אור גדולה. הדנ"א הזה, והמנגנונים שלו, יכולים להפוך למצע לשיפור החיים שלנו כאן.
ואפילו ברמה הממשלתית היו קרני אור מבשרי טובות. למשל, העובדה שהפעם משרד הפנים קודם כל נתן לרשויות המקומיות כסף כדי לשכן אנשים בבתי מלון, והבהיר שיתחשבן איתן רק אחר כך. היפוך החשיבה הזה — קודם נשלם ואחר כך נשאל שאלות — הוא סימן שמישהו בממשלה מבין איך לפעול, במקום לשלוח עוד עובדי ממשלה לשטח ובמקום ליצור עוד שכבות ביורוקרטיות לא נחוצות. יופי, כך בדיוק הממשלה צריכה לעבוד.
5 מוקדם, ממש מוקדם, מכדי להעריך מה יהיה ביום שאחרי (בהנחה שיהיה יום כזה, אחרי שהמלחמה הזאת תסתיים, והמלחמה שעוטפת אותה תסתיים, והחטופים יחזרו). אבל כבר בשלב הזה יש כמה דברים שלמרות המוות והחורבן נוטעים בי אופטימיות. כי נוצרו כאן הזדמנויות לשינוי.
קודם כל, העתיד נמצא ברשויות המקומיות ולא בממשלה. אפשר לראות את זה בשטח. יש רשויות שלוקחות סמכויות ומובילות בביטחון, הופכות חניונים ציבוריים למרחבים מוגנים, נמצאות בקשר הדוק עם התושבים שלהן, יודעות למפות את הצרכים והחוסרים ולתת מענה, גם בתוך הכאוס. ויש רשויות שעדיין מסתתרות מאחורי המנטרה הישנה "זה לא אנחנו, זו הממשלה אחראית לזה". גם בהן תצמח מתישהו מנהיגות חדשה, וזה ישתנה.
שנית, במס רכוש מבינים שאין טעם לשקם בניינים ישנים שנפגעו, ופועלים כעת מול משרד השיכון ומשרד המשפטים כדי ליצור את התשתית החוקית שתאפשר להרוס אותם ולבנות חדשים. זה ניעור ביורוקרטי־חוקי הכרחי ומשמח, שיאפשר להאיץ את ההתחדשות העירונית וכך גם לשפר את המיגון. קיצור תהליכים, שילוב ידיים עם המגזר הפרטי, עבודה מהירה ומתוקתקת. הממשלה צריכה, קודם כל, לא להפריע, ואז לעזור — להשקיע בפיתוח תשתיות נדרשות (מטרו, תחבורה עילית, ביוב וכו'). בשלב הביניים מאות משפחות בכל עיר יצטרכו למצוא מקום מגורים זמני לכמה שנים, אבל אחר כן הן יוכלו לחזור לשכונה שתיראה אחרת.
ולבסוף, יש כאן הזדמנות לשינוי רחב הרבה יותר, במזרח התיכון כולו, הזדמנות שמאפשרת, לרגע, בין החרדות לעצב, לדמיין שהחיים שלנו ייראו אחרת. אני לא רוצה לטפח את התקווה הזו יותר מדי, כי כולנו למודי אכזבות וכי קשה לי לתת אמון בהנהגה הנוכחית. ברור שזה לא תלוי רק בנו, אבל זה תלוי גם בנו, ואחרי כמה שעות במקלט עם החבר'ה של עושים שכונה אני יודע שיש לנו את מה שדרוש, את האנשים הדרושים, כדי שיהיה כאן הרבה יותר טוב, אחרי שהאבק ישקע.
הכותב הוא עיתונאי כאן חדשות
